מבני ההכרה - חלק 5/6

לברוא מתוך המימד החמישי

אם בריאת עולמנו כרגע מתבטאת במלחמות, כאוס, השרדות, ריצה אחר הישגים ואמביציה אינדיבידואלית דרך המבנה העמוס של מימד השלישי, איך יראה עולמנו בבריאה מתוך המימד החמישי? איך נראה עולם שנבנה מתוך אהבה טהורה, שיתוף ואחדות? איך נראה עולם שנבנה מתוך כלי נקי?
עד שאנחנו לא נבין בכל חלקינו את משמעות יכולות הבריאה שבנו, לא נוכל לראות עולם כזה. לפני שאנו נברא מתוך מבנה מימד החמישי אנחנו צרכים להבין- כל אחד בליבו- את חלקינו במציאות ימינו כרגע. לראות בצלילות ובכנות את האחריות האישית שלנו למצב הקיים. עד שלא  נכיר בזאת לא נזכה לראות את מימד החמישי מתגלם בכדור הארץ. ולכן, הדגש הוא לא לאמץ את הערכים של מבנה מימד החמישי, אלה להשיל את החלקים של נפרדות של המבנה השלישי וכך לפנות בטבעיות למבנה הבא.
ככל שהכלי יותר נקי מאמוציון ועומסי חשיבה מיותרים - ביקורת וחוסר קבלה - כך הבריאה נהיית יותר קלה ומכוונת ללא מאמץ.

על מדיטציה, מיינדפולנס, וסמים טרנסצנדנטליים

בכל העידנים, לבני אדם כמיהה לחוות את התודעה, להשתחרר מאחיזת המיינד והעומסים. ובכל דור יש דרכים חדשות ויותר משוכללות לחוש זאת אם בעזרת המיינד, אם ללא המיינד, ואם דרך עזרים חיצוניים.

בכל פעם שאנו יוצאים לים התודעה מתוך המבנה שלושה דברים קורים -
אנו ״מחוררים״ את המבנה ההכרתי שלנו. כל חירור כזה מאוורר את המבנה, לטוב או לרע.
כשאנו ״יוצאים״ ממבנה הספירלה לתוך ים התודעה- קיימת אפשרות להסתכל על עצמנו, על האנושות, על החיים ממבט של סקרנות ורגישות, ללא סיפורים ובלי אחיזות. כשאנו צוללים לים התודעה, אנחנו נהיים התודעה עצמה והתודעה, או האלוהות, נהיית מודעת לעצמה דרכנו. זהו חיבור ישיר למהותינו.
לפי זה אנו רואים שהדבר האמיתי והנצחי הקיים היחיד הוא התודעה עצמה, כאשר כל מה שקיים סביב התודעה ובתוכה פשוט אספקטים של תודעה טהורה שמתורגמים בתוך מבנים הכרתיים.  

אנחנו לא חייבים לצאת לים התודעה בכל רגע שנבחר לחוות את המהות. יש דרך קיצור לנוכחות בתוך הרגע ולמהות - דרך מודעות לנשימה שלנו ודרך מיינדפולנס.
ובגלל שזה דורש שינוי תפיסתי עמוק, זה יותר מאתגר מאשר לקחת סם ולזרום, או לצאת מחיי היום יום שלנו ולצלול לתוך מדיטציה. כשיש לנו מרחק מהעומס היום יומי, יותר קל לחוות את התודעה, אך החוויה הזו מאפשרת התפתחות בכיוון אחד, ובו זמנית מבססת תלות בעזר. התלות בעזר בעצם עושה עבודה הפוכה משחרור - הוא כובל אותנו יותר למבנה, והסכנה היא שאנחנו לא ערים לאשליה.

כשאנו בתשומת לב מלאה בתוך החיים, כשאנו מסתכלים ושומעים בכל חלקינו אנו מתרגלים תשומת לב עמוקה, או במילים אחרות - נוכחות/מיינדפולנס. וכשעושים את זה במלאות אנו חווים את נהר התודעה שזורם בתוך הכלי שלנו מבלי לצאת לים. אנחנו פוגשים את החיים בצלילות, בלי הסיפור שהדבקנו על הדבר. אנחנו פוגשים את המקרה, האדם, המראה כמו בפעם הראשונה - בלי אחיזה מהעבר, אלה בסקרנות ורגישות. אנחנו מצמצמים את הפער בינינו לעולם עד ל 0 וחווים את החיים בהוויה מלאה, ללא הפרדה ביני לבין האובייקט שעליו אני מתבוננת, ובגלל שאין הפרדה, אין ״אני״, אין אחיזה במבנה שאיתו אני מזוהה.
זה כאילו שאנו זזים מדפנות הצינור לכיוון המרכז, ובמקום הזה רק פוגשים את התודעה הטהורה הזורמת בתוך הכלי.
כשאנו מתרגלים הזזה למרכז הצינור, אנו חווים את זה בגוף. אנחנו חווים את הציר המרכזי בתוכנו, הדרך הישירה אל מהותנו. אנחנו חווים את המהות שבכל דבר ואדם ונעים דרך המבנים ללא התנגדות ועומסים. אנחנו בתוך זרימת התודעה, עולים בספירלת המבנים.

ההמשך בהמשך...