על קרבנות

רובנו מכירים את הדפוס הזה טוב על עצמנו או על הסובבים הקרובים לנו. קורבנות היא אחד החלקים הנפוצים ביותר בנפש, כמו גאווה, יהירות, שיפוטיות ודומיהם, ומתבססת, כמו כל העומסים, על פחד. פחד שהוא בעצם מוגדר כההיפך מאהבה. איפה שיש אהבה אין פחד, ולכן איפה שיש אהבה טהורה אין קרבנות.

הקרבנות, כמו כל העומסים, הינה חלק מהאגו הקטן והתלותי וכמו החברים שלה, מצליחה לשכנע את ה״מארח״ (האני) בקיומם של איומים, מלחמה וצייד. כשהדפוס הזה מתחיל להתיישב בנפש, אם כתוצאה מנסיבות בילדות ואם כזיכרון קארמתי מגילגול קודם, (זה לא באמת משנה מאיפה הוא נוצר) הוא צובע את המציאות ויוצר אותה בגוון קרבני. זה אומר שכל מה שאני פוגשת בחיים צבוע בניחוח של אני נגד האחר והאחר מאוד נגדי.

הקרבן נמצא כל הזמן במלחמה. זה הוא שמתחיל את המלחמה בחוץ, כי היא נמצאת בתוכו באופן קבוע. המלחמה, התקיפה, העלבון - כולם נמצאים במערכת הנפש של דמות הקרבן ובגלל שזו השפה שהיא מדברת, זו השפה שבה העולם עונה לה כתשובה. כשאני ברומא מבקשת הכוונה ברחובות באנגלית, יענו לי באנגלית ככל האפשר, בטח לא בפורטוגזית. כך גם בשפת העומסים.  כשבאה כמתגוננת, אני מצפה לתקיפה ומקבלת. כשבאה כקורבן אני מצפה לתוקף. כשבאה מתוך מלחמה אני מצפה למלחמה. היקום נדיב כך - הוא תמיד עונה לדרישות שלנו בשפה הרגשית/נפשית שאנחנו מבינים ומדברים.

כמצפה אני כבר מתאכזבת ופגועה, כי הציפיה היא תמיד אשליה ואינה קשורה כלל למה שאני פוגשת בחוץ. היא מתבססת על התרחשות העבר, מתרגמת את העבר להנחה והשלכה על העתיד. היא קשורה למי שאני פוגשת, או בעצם לא פוגשת, בבפנים.

קשה לנו לקבל את עצמנו, אנחנו מכירים היטב את החלקים הלא מספיק טובים בנו ולכן אנחנו מחפשים את הקבלה העצמית החסרה מהסובבים אותנו. מבקשים אנחנו מהם לעשות את העבודה שאנחנו לא יכולים לעשות בעצמו, לעצמנו. וכך נולדת קורבנות.

בתוך הקורבן, כמו בכל עומס, יש פיצוי שבו האגו משתמש כדי לשמור על הדפוס. כקורבן אני מרגישה עליונה - עליונות מדומה שעונה על זה שאני מרגישה כל כך נמוכה ברגע זה. בתוך קרבנות אני מסכנה, ומקבלת תשומת לב ורחמים מאחרים, מקבלת מקום שאני לא יכולה לפלס לעצמי, בעצמי. בתפיסה הזו אני חווה את החיים כנעשים לי, ולא משתתפת באחריות ההדדית שיש לי עם הקיום. יותר קל להאשים את החיים ואת האחרים לרע שבחיי.  כשאני קרבן ולוקחים, שותים ואוכלים לי, זה יכול לתת לי לגיטימציה לעשות את זה גם לאחר. להגיב על הטובה הזו, וכך להתנהל גם כדמות התוקף.

איך מזהים את עליית הקרבן בנפש? כשעולות אמירות כמו - ״זה לא פייר. למה תמיד אני? מה עשיתי כדי לקבל את זה? למה כולם תמיד יורדים עלי? איפה הצדק בעולם? אוף מתי הדברים כבר יסתדרו לי בחיים? תמיד אני זה שאשם! הם אף פעם לא זוכרים אותי. למה לאף אחד לא אכפת?״  ברגע שמחשבה כזו עולה כתגובה להתרחשות החיים או בתוך יחסים עם אחרים, האגו מפעיל את הדפוס שהוא יודע שישאיר אתכם תלויים בו. אל תדאגו, הוא יפצה אתכם על זה שאתם נשארים בתבנית המוכרת. הוא יציע לכם עליונות, מסכנות, רחמים מדומים מאחרים, רחמים עצמיים, ועוד הרבה טריקים אחרים שישאירו אתכם נפרדים מאחרים, וגרוע יותר, מעצמכם.

הצעד הראשון לשחרור מהעומס הזה הוא כמו בכל עומס - עצירה וזיהוי. אנחנו לא ערים לתהליכים הפנימיים שלנו רוב הזמן כי אנחנו לא יודעים מה לחפש. ברגע שאנחנו יודעים מה לחפש - אמירה או רגש שמדליקים נורה אדומה, אז נוכל לעצור רגע ורק לזהות שזה מה שקורה בתוכי עכשיו. ללא שיפוט, ללא הלקאה עצמית. רק מזהים.

על מנת להפסיק להיות קרבן דורש אומץ גדול ורצון רב לצמוח ולקחת אחריות על חיי. זה להבין שאף אחד לא יוצא למעלה בסוף, ובטח לא אני. להבין שמהר מאוד אני אסתובב ואראה שאני ביזבזתי שנים על להיות מסכנה במקום ליצור, לרקוד, לאהוב ולתת, לעצמי ולאחרים. זה לזכור את חלקיי הנצחיים ואת האמת הפשוטה שאני אהבה טהורה וכל השאר- אשליה (האגו שונא את האמירה הזו). זה להבין שאין באמת איום עליי חוץ מהאגו שלי שיום ולילה מאיים עליי שלא אסתדר בלעדיו ובלי הפיצויים שהוא מסדר לי בחיים. דרמה היא הגדולה מכולם. נסו לעבור יום אחד מבלי לספר למישהו סיפור על עצמכם, משהו ששמעתם או על מישהו שאתם מכירים ומבלי להגיד: אני לא מבינה את זה.

לגדול ולהיות בוגר, זה להגיד די לאגו, לאלף ולאמן אותו ולהזכיר לו באהבה שהוא לא הבוס כאן, הוא התבלבל ומבלבל גם אתכם על הדרך. מאסטר עצמי הוא אחד שמזהה את הקורבנות ומבין שהיא לא משרתת אותו יותר, שהיא לא בעדו, והוא כבר אינו צורך אותה.