מכאניקה גבישית -  פרק 5  

ראינו בפרק הקודם שהאנושות מקרינה עיוות כלפי חוץ עם תפיסת הצבע השגוי (תדר היציאה של הניוטרינו מהגביש) וזה משבש לנו את שדה התודעה הקולקטיבי, אך יש סיבה יותר אישית וגורלית למשיכת הצבע על ידי המונופול:
כשהמונופול מיושר ותופס את הצבע הנכון הוא בעצם מושך את מה שיש מתחת לצבע - את הטון והבייס, וכאן נמצא כל האוצר - התכנית היחודית שלנו להכרה, קליטה ותנועה נכונה. בזה אנחנו רואים שהצבע הוא למעשה השליח והפתח למידע החשוב שמגיע מהבייס והטון.

אז אם הצבע הוא השליח, מה קורה כשהמונופול ״תקול״ ולא תופס את הצבע הנכון?
אין גישה לאוצר.

ללא הצבע הנכון אין למונופול גישה מלאה לטון שמתחתיו ולתכנית. ואם אין גישה לתכנית ולתנועה שלנו איך המונופול ידע לחבר אותנו למסלול החיים הנכון לנו? 🤔
זוכרים שאחד התפקידים המרכזיים שלו זה לשמור אותנו על המסלול כמו זרוע של רכבת חשמלית? אך בלי הטון הוא אינו יכול להביא אותנו למסלול הטבעי. הוא מנסה אך לא מצליח להתחבר לתכנית היחודית, אבל הוא חייב להתחבר למשהו. אז מה הוא עושה?
הוא מתחבר להגדרה גנרית, למסלול גנרי. הוא מחבר אותנו להומוגניזציה של האנושות, לטרנזיטים ולמישור המנטלי המשכנע שמרחיק אותנו מעצמנו ומהקוגניציה שלנו. ואנחנו? אפילו לא מבחינים בזה.

קצת על הבייס והטון:
הזכרנו בפרקים הראשונים שהבייס הוא תדר הכניסה של הניוטרינו לגביש. זו הנקודה שבה ה"מאיה" (אשליית העולם/קיום שלנו) מתבססת ומוחזקת דרכנו במובן הכללי והמשותף לנו ולשאר צורות החיים על הפלנטה. הגיוני שזו הנקודה שקשורה לכלל, כי כל זה מתרחש מחוץ לגביש, לפני שהנויטרינו חודר אליו.
בתוך הגביש מתרחשת האינטראקציה האינטימית בינו לבין הניוטרינו, וכתוצאה מהחיכוך ביניהם נוצר תדר עם מידע - טון. אם בבייס נמצאות הנוסחאות למבנה ה"אובייקטיבי" של המאיה, אז בטון נמצאת התכנית למאיה ה״סובייקטיבית״ והאישית של כל אחד מאיתנו. במילים אחרות, בטון שוכנת האינטרפרטציה של המציאות המשותפת לכולנו לתפיסה וחוויה ספציפית בכל אחד מאיתנו. אפשר לומר שזו הנקודה החשובה ביותר במבנה שלנו בגלגול הנוכחי.

אז מה יש שם בתכנית הזו בתוך הגביש? אילו סודות? איזה מידע? ומאיפה ואיך בדיוק זה מגיע?

המידע שנמצא בטון מופעל מזרם הנטורינו המגיע מגרמי השמיים - בעיקר מהשמש ( סביב 70%), מהכוכבים שמעבר למערכת השמש דרך צמתי הירח (סביב 27%) ומיופיטר (סביב 3%) - והזרם הזה מפעיל את ההטבעות שקיבלנו בגבישים בזמן הלידה ובמהלך ההריון שלפני.
כשאנו עוסקים במשתנים אנחנו מתייחסים רק לשמש ולצמתי הירח ולא לפלנטות ולירח עצמו כי הם אחראים לחלק מינורי (אם כי גם חשוב) מההפעלות שלנו. זה אומר שהניוטריני גם מייצרים תדרי בייס, טון וצבע לכל שאר ההפעלות שלנו במפה, אך הם לא נחשבים כחלק מהמשתנים.
בהקשר למשתנים, מהשמש אנחנו מקבלים את הפן האישי - בריאות המוח/גוף ואופן המודעות שלנו, ומצמתי הירח אנחנו מקבלים את הפן הסביבתי - המקום הבריא והמבט הטבעי שלנו. וכמובן שהמידע הזה מגיע מ-2 מדדים - באישיות ברגע הלידה ובדיזיין ב- 88 מעלות לפני הלידה, מה שמקנה לנו 4 סטים של מידע טונלי במשתנים.

למעשה, בארכיטקטורה הפנימית הטונלית של הגביש שוכנים הדברים החשובים בתוכנית - ההגדרות שלנו, כיוון החצים שלנו - אם אנחנו רספטיביים/פאסיביים או מפוקסים/אקטיביים, הסביבה והתנועה שלנו, מה נכון ובריא עבורינו, אופן המבט שלנו, צורת ההכרה שלנו, החושים החזקים שלנו ואפילו הסמכות הפנימית שלנו. ואת כל המידע הזה אפשר לקבל מהמשתנים. והחשוב מכל - מתוך התכנית הזו נובעת הקוגניציה הייחודית הפוטנציאלית שלנו שלשמה הגענו לעולם. כי אין עוד יצורים קוגניטיביים שחווים את התודעה מתבוננת בעצמה על הפלנטה. רק אנחנו.

אז מה קורה כשאין למונופול גישה לטון ולקוגניציה היחודית שלנו?

בלי גישה לקוגניציה אנחנו יצורים גנריים ללא הכרה יחודית וחד-פעמית.
אנחנו עוסקים במיותר ומבזבזים אנרגיה, אנחנו לא פוגשים את הכוחות הנכונים לנו, הפרטנרים שלנו בהגשמה וחוויה, לא קולטים את המאיה לפי הספציפיקציה שלנו, לא עולים על המסלול הטבעי שלנו ואנחנו מפספסים את כל עצם העניין בחיים - עצמנו! השחקנים הראשיים במחזה.
הטון מעומקו בגביש מתקשר את עצמו החוצה לפני השטח דרך הצבע. ללא גישה לטון הזה אנחנו נשארים כנוטסלף - בלא עצמי - יישות מדומה המבוססת על כל מה שאנחנו *לא*, שמחקה את המכאניקה ומסיטה את המבט שלנו, וכך אנו נשארים כבולים לעולם ההומוגני, לפחדים המנטליים ולשליטה של המיינד וסמכויות חיצוניות. ללא הגישה של המונופול לטון אנחנו נמות מבלי להכיר את עצמנו באמת, בלי לבטא את הגלגול החד פעמי הזה במלואו וזה כל כך חבל כי לא נקבל הזדמנות נוספת בקונפיגורציה הזו, ואולי אפילו לא כבני אנוש שוב.

זה לא אומר שהמסלול שלנו כנוטסלף עד כה פסול או טפל - ממש לא. כל צעד בדרך הוא חומר בניה ולמידה, פוטנציאל לחכמה ויישור. בכל רגע יש לנו הזדמנות לעשות מעבר לנכונות על ידי מודעות וכניעה. ולכן תמיד אפשר לומר תודה על הדרך המבורכת שהביאה אותנו לרגע הזה של התפנית. ובכל מקרה אין את מי או מה להאשים כי - no choice after all. אך ללא המודעות והכניעה לתכנית הטונלית, המבט שלנו לא יהיה מדויק, התפיסה לא תהיה נכונה, הביטוי יהיה חצי קלאץ' ואנחנו עלולים לבזבז אנרגיה יקרה ולפתח מחלות נפשיות או פיזיות עקב המונופול הפגום.

התכנית תמיד שם זמינה לנו בטון, היא הרי חרוטה בנו, אך אנו רואים עכשיו שכשאנו בטרנספרנס ולא מיושרים, אין לנו גישה אליה. הדרך אליה סגורה, שזה יותר מסתם חבל, זה לא מאפשר לנו להכיר את עצמנו, לחיות את היחודיות שלנו ולממש את הפוטנציאל האדיר שלנו. הכל יושב בטון ובבייס, והחשיבות של זה מתחילה ונגמרת בקוגניציה, אם בצד הדיזיין ואם בצד האישיות.

זו הסיבה לשלב את המשתנים בניסוי. אסטרטגיה וסמכות הביאו אותנו עד לכאן ועכשיו, אבל הם הולכים רק עד לנקודה מסוימת, ומשם יש עוד דרך.

עוד על הטון והקוגניציה - בפרקי רקע הבאים.