הורות חדשה

מהו הקו הדק (או עולם שלם) בין מה שאנו חושבים שטוב לילדינו לבין מה שטוב להם באמת?

על זה בדיוק כותבת ד"ר שפאלי צבארי בספר שלה –"ההורה המודע" ולאחר מכן בספרה "המשפחה הערה".

החיים מזמנים לנו מצבי התמודדות והתבוננות מכל הכיוונים. יותר ממקום העבודה, הזוגיות, השכנים, האחים וההורים, הילדים שלנו מציבים לנו מראות יומיות ודורשים את הצמיחה והדיוק שלנו בכל רגע ורגע. מקום עבודה חדש אפשר תמיד למצוא, מבן זוג ניתן להתגרש, ואם השכנים ממש מציקים לנו אנחנו יכולים לגרש אותם מהשכונה אבל מהילדים שלנו - אין יציאה. מכל הגורמים המזמנים זה הם שלא מאפשרים לנו לעבור על סדר היום כרגיל. למעשה עד שאנחנו לא מגדלים עוד בן אדם בעולם אנחנו לא מבינים עד כמה יש לנו לגדול בעצמו.

אנחנו מספרים לעצמנו הרבה סיפורים המתבססים על התניות שלמדנו מהתרבות שלנו, מהסביבה שלנו ומהבית שבו גדלנו. הורינו לרוב לא היו מודעים למה ילדים באמת צריכים כדי להיות בני אדם אוטנטיים ומסתבר שאנחנו עוקבים אחריהם בחוסר מודעות. זוכרים שאמרנו בלב אחרי ״מלחמת עולם״ עם ההורים - ״אני בחיים לא אעשה את זה לילדים שלי!״ אז מה קרה? איך שכחנו? כל הדפוסים שרכשנו עם השנים מההורים ומהסביבה טבועים בנו עד היום כי לעולם לא שאלנו את עצמנו – האם מה שלימדו אותי זו האמת? האם האמונות האלה שייכות לי או להורים שלי? בואו נהיה אמתיים כאן - אנחנו זורמים עם מה שהאכילו אותנו כי זה קל.  ומי משלם את מחיר דרך הקלה?  

עם זאת חשוב לומר שאף הורה לא רוצה לרעתו של הילד שלו, זה ברור. תמיד הכוונות טובות –אין ספק. אך אם אנחנו רציניים בהקשר גידול ילדים עצמאיים, שאוהבים את עצמם, עם כוחות לפלס את הדרך שלהם בעולם, עם חכמה לדעת מה מתאים להם ומה פחות; אם חשוב לנו לגדל ילדים בעלי יכולת לעמוד על זכויותיהם, ילדים שמסוגלים לקיים מערכות יחסיים בריאים וארוכי טווח, ילדים בעלי יכולת להרגיש אמפתיה וחמלה, ילדים עם מעוף ויצירתיות- עלינו לעשות עבודה אמתית ומקיפה...

עם עצמנו.

 הילדים שלנו הם המראות הכי מדייקות שלנו. הם תמיד יראו לנו איפה זייפנו, איפה אנחנו לא מאמינים לגבול שהצבנו, מתי אנחנו לא מאמינים בטוב של עצמנו (ובשלהם) ומתי אנחנו לא באמת אוהבים אותם ובעדם. כי הם לא רק רואים אותנו ואת כל חלקינו הסותרים, אלה נמצאים כאן, יותר מאשר להתפתח בעצמם, לפתח אותנו. כן, כך ד"ר שפאלי אומרת –"הילדים שלנו באו בשבילנו, יותר מאשר שאנחנו כאן בשבילם." וכל הורה שמעוניין לעשות דרך בונה ומיטיבה עם הילד שלו צריך להתחיל עם עצמו. וכך יכול לשחרר את הילד שלו מאחיזות מיותרות ויוביל אותו אל תוך האוטנטיות שלו.

איך מתחילים ומתי?

לפני שאתם מפילים את כל המטען הרגשי העמוס שלכם על הילד, עצרו. הסתכלו פנימה ותראו איך מה שקורה כאן בכלל לא קשור לילד שלכם. זה שהוא מתארגן לאט בבוקר, זה שהיא בוכה כי הבנות בכיתה צחקו עליה, זה שהוא לא נכנס למקלחת אחרי שעה של בקשות והתחננויות, זה שהיא מעדיפה לשחק מאשר לעשות שיעורים וכבר 19:30. עצרו. איפה אתם בכל העניין הזה? מה אתם מרגישים? אנחנו חושבים שאנחנו מתבוננים בילד אבל אם נהיה כנים עם עצמנו נראה שכל מה שאנחנו רואים וחווים זה הרגש הלא נעים שלנו והרצון העז שהוא יעלם, ומהר.

האמת הקשה היא, כפי שד"ר שפאלי מציינת בספרים שלה, שאנחנו מרגישים מידי בנוח לזרוק על הילדים שלנו את כל המטענים הרגשיים שלנו. כי באמת, מי יעצור אותנו? הרי הם הילדים שלנו- ילדנו אותם, הם גדלים בבית שלנו, הקרבנו עבורם, אנחנו מוציאים עליהם המון כסף, אנחנו דואגים להם ולעתיד שלהם, אנחנו אוהבים אותם! ויש לנו את כל הזכות לחנך איך שנראה לנו. ולמה לא בדרך של ההורים שלנו? אנחנו יצאנו כל כך גרועים? ולא נורא אם בדרך אנחנו עושים להם קצת (הרבה) שיימינג –"מה קורה כאן?? איך אתה מתנהג לאחותך? תתבייש לך!" או קצת (הרבה) האשמה –"תסתכלי לי בעניים! את עשית את זה?? שבי בצד ותחשבי על מה שעשית כאן!" ועוד ועוד. וכל זה תחת הכיפה האשלייתית שזה לטובתם, שזו הדרך ללמד ילדים להתנהג בבגרות ובבריאות בעולם. כך אנו ממשיכים להתגונן ולהצדיק את ביטוי השליטה המדומה שלנו.  האמת? קשה מאוד להיכנס בינינו לבין הצורך שלנו בשליטה, במיוחד כשמדובר בילדים שלנו.

תכילו אותי

ילדינו, שיש להם נשמות, נפש וגוף נפרד מאתנו, באו לכדור הארץ כדי להיות מי שהם ולחוות את האוטנטיות שלהם. הם לא באו כדי לרצות אותנו (איזו ילדה טובה של אמא!) , וגם לא להיות רובוטים ויס-מנים (אה, הנה אני יכול לפסל לי מיני-מי קטן), ולא לעשות לנו חיים יותר קלים , ולא כדי שנוכל לחיות דרכם את הילדות שוב, ולא כדי שיחשבו כמה אנחנו הורים נפלאים כי קיבלו מצטיין בבית הספר או שחקן מתחיל בכדורסל. הם לא שלנו, ואין לנו זכויות עליהם רק בגלל שאנחנו חיים יותר זמן. ד"ר שפאלי אפילו אומרת שצריך לקחת מההורים את הזכויות כי הם לא הרוויחו אותם ביושר. התפקידים שלנו בגידול ילדים הם לשמור על תנאים פיזיים ונפשיים בסיסיים לצמיחה ולהעניק להם סביבה ותנאים שמתוכם הם יוכלו לפרוח רוחנית ולהכיר את עצמם.

הילדים שלנו סובלים יום יום מהצורך שלנו שהם יכילו אותנו. כן. אנחנו צריכים שהם יתנו לנו שקט נפשי, שלא יעלה הצורך לדאוג להם, שיתחשבו בנו וביום הארוך שהיה לנו, שיחסכו לנו את הצעקות והדיסהרמוניה בבית. אנחנו צריכים- שיתארגנו בזמן כדי שלא נרגיש חסרי אונים מול המצב, כי כבר אחרי 8:00 ! שיאכלו כדי שלא נרגיש שאנחנו מאבדים שליטה וחס וחלילה לא ניכנס לרגשות והאמונות שלנו סביב אוכל. שידעו לבד מתי די להיות על האייפון ולהתחיל שיעורים כי אנחנו לא יודעים איך להציב להם גבולות ברורים ובטח לא לעצמנו כשמדובר במסכים. ובכלל מישהו צריך להיות המבוגר האחראי כאן לעזאזל ואם אנחנו לא אז וודאי הם כי אין עוד משיהו בחדר. כשאנחנו מבקשים מהבן/בת זוג שלנו להיות המבוגר האחראי, אפשר להבין את הבלבול הרגעי, אבל כשאנחנו מבקשים מהילדים שלנו לקחת אחריות על הרגשות שלנו– עברנו קו אדום בוהק. מצד אחד אנו מעמידים פנים שאנחנו המבוגר ויודעים הכל ומצד שני אנחנו מבקשים מהילדים לקחת את זה מאתנו ושנוכל להיות ילדים במקומם. לא פלא שהם מבולבלים וחוצים קווים. חוסר הדיוק שלנו מהדהד כמו סאבוופר באזנים של הקטנים –הם לא קונים את זה ולכן הם יראו לנו שוב ושוב איפה יש לנו עבודה רגשית לעשות עם עצמנו ומתי אנחנו עדיין לא באמת המבוגר בחדר.

החלום המתנפץ

בספר "המשפחה הערה" ד"ר שפאלי עוברת על מיתוסים מרכזיים בהורות ומנפצת את הבועה שבה חיינו עד היום. היא נכנסת לפרספקטיבות הכי בסיסיות שלנו על הורות וזורקת עליהן פנס אור גדול עם סימני שאלה: "הורים טובים הם הורים מטבעיות" –מיתוס. "מטרת ההורות הינה לגדל ילדים מאושרים" –עוד מיתוס. והגדול מכולם –"הורה טוב הוא הורה אוהב". לפי דבריה - והנה הכדור שהכי קשה לנו ההורים לבלוע – "אהבה בלי תודעה היא שליטה". ללא פשרות ואין הנחות -שליטה נטו. לדברים שלה, נדירים הזמנים שבהם אנחנו חווים אהבה גבוהה וללא תנאי כלפי הילדים שלנו ומודה בעצמה שגם בבית שלה זה קורה. כך היא עוברת מיתוס מיתוס ומוכיחה לנו שאנו ישנים ומנוהלים על ידי סערות רגש ואוטומציה ללא בדיקה אצלנו בנפש.

 כמו שניפוץ המיתוסים הללו שם סימני שאלה על בועת ההורות המוטעית שלנו, כך גם הפנטזיות שלנו מתנפצות כשאנחנו מתחילים להתעורר מהתרדמה.

כשאנחנו נכנסים להורות אנחנו מיד מתחילים לפנטז, אם במודע ואם לא - איך נהיה הורים מושלמים לילדי הפנטזיות שלנו. איך החיים יראו, ואיך נדריך את ילדינו ברכות ובאהבה, איך הימים שלנו יהיו מלאים בצחוק ושמחה. איך נדריך באוזן קשובה ואיך הם יקבלו, יפנימו ויאהבו אתנו.  ואז הילד שלנו מגיע לעולם ולא מתנהג כמו הילד מהפנטזיות שלנו ואנחנו, חסרי אונים, מנסים בכל הכח להפוך אותו לילד ההוא מהחלומות. לפי דבריה של ד"ר שפאלי –זו הבעיה העיקרית בהורות –הפער בין הילד שעומד מולי לבין ילד החלומות שלי. אם בורכנו בילד עם אישיות דומיננטית הוא לא יתן לנו לנוח באי דיוק שלנו ויתעקש על האוטנטיות שלו. וכך בכל יום נריב, נצעק, נלחם, ונתייאש מחדש מולו. ואם חלילה בורכנו עם ילד שמאפשר לנו לעשת מה שאנחנו רוצים איתו – כזה שמרצה, שמתגמש, שהכנפיים שלו קוצצו, אנחנו נחייה באשליה שקיבלו את ילד החלומות שלנו ושהכל מושלם. וכך בגיל ההתברגות או שהוא פתאום יתעורר וילחם בקיצוניות בשיטות המיושנות רומסות הרוח שלנו, או שיתחיל לפתח חרדות או להזיק לעצמו כי בכל השנים האלה חוסר המודעות שלנו עזרה לו להתרחק שנות אור מעצמו וכך נגרם קרע בתוכו כאשר רק כאב נותן איזושהי הרגשת חיות, גם אם אשלייתית.

ככל שאנחנו מעמידים את הילדים שלנו כנגד הילדים מהפנטזיות שלנו –כאלה שהולכים למקלחת בזמן, כאלה שאוהבים לעשות שיעורי בית, כאלה שנחמדים לאחים שלהם, כאלה שלא מפריעים בכיתה, כאלה שמביאים ציונים הביתה ומתחננים לרק עוד כמה דקות על הפסנתר לפני שילכו לישון; או כאלה שאוהבים ללכת למוזיאונים ויודעים לא להפריע כשגדולים רוצים לדבר, כאלה שמעדיפים לקרוא ספר במקום צפייה בטלוויזיה, כאלה שלא מבקשים עוד ממתק אחד אחרון וכאלה שעומדים לצד החברים שלהם בנאמנות – ככל שנמשיך לפנטז על הילדים האלה, כולם יסבלו - אנחנו, הילדים והסביבה. כי הם וודאי לא הילדים מהפנטזיות אלה הם עצמם (כבר ידענו את זה בתינוקות, לא?) ובכל פעם שאנו מעמידים אותם בהשוואה אנחנו אומרים להם שהם לא מספיק טובים ושככה כפי שהם, אנחנו פחות אוהבים אותם. רק אם הילד שלנו עונה על כל התנאים נוכל להיות הורים למופת ונחייה באושר לעד, כמו בפנטזיות.

וזו בעצם הפואנטה בחיים לא? שנהיה מאושרים?

טוב, אנחנו כבר מבינים שלהיות מאושרים זה לא הכל, הרי צמיחה זה הדבר החשוב בחיים. כך לימדו אותנו כל סדנאות העצמה, המדיטציות, הפסיכולוגים וההרצאות הניו אייג'. אז למה אנחנו מתכווצים כשהילדים שלנו מרגישים עצובים, במתח, עצבניים וכועסים? למה אנחנו לא מסוגלים להכיל את הכאב שלהם ומוצאים את עצמנו לא ישנים בלילות מרוב דאגה? הילדה שלנו נפגעת כי היא לא הוזמנה למסיבת יום הולדת של חברה מהכיתה. לא עבורו 5 דקות וישר אנחנו מריצים אופציות לפעולה בראש- להתקשר לאמא הזו? (זה תמיד האמא הזו!) לכתוב בקבוצת וואטסאפ של הכיתה? (אוף, נמאס כבר מההורים האלה! לאף אחד לא אכפת.)  לדבר עם המחנכת על המצב החברתי? (נו, כרגיל באשמתה) מה אני יכולה לעשות עכשיו כדי לשנות את המצב וכדי שהבת שלי לא תרגיש רע?? כשהילדים שלנו מרגישים רע מהחיים אנחנו מזדהים איתם ומתכווצים, אנחנו רוצים לפתור את הבעיה ועכשיו כי זה כואב מידי כשכואב להם וכאב זה רגש לא רצוי הרי. אנחנו רצים ל"בחוץ" באוטומט כדי להפטר מהכאב ומהר.

 ד"ר שפאלי אומרת שבמצבים כאלה אנחנו בכלל לא רואים את הילד שלפנינו ולא חושבים על הצרכים שלו. כי אם באמת ראינו אותו וחשבנו עליו לרגע היינו מבינים שדרך הכאב מגיעה המודעות, הקרבה לעצמי. אם היינו מאמינים שכאב בחלל חם וחומל זה דבר שמביא לקרבה של הילד עם מהותו, להיכרות עם עצמו והעצמיות שלו לא היינו נבהלים ממנו. אבל אנחנו מתוך שנים של הדחקת רגש וחוסר בירור מחשבות בורחים מכאב בכל דרך אפשרית, בורחים ישר לפתרונות במציאות ומדלגים על הסתכלות פנימה והשאלה הקשה–מה כואב לי ולמה?

אם נתבונן בהעמקה נראה שהזמן היחיד שהכאב שלהם פחות מפריע לנו זה כשכואב להם בגללנו, כשהם הפסידו במלחמה איתנו.  גם במקרים האלה כשאנחנו עומדים מולם, אנחנו לא רואים אותם בכלל, אלה רק את הכאב שלנו. (הוא התחצף! מה אתם רוצים שאעשה?) וחוץ מזה, ככה גדלים ולומדים, או לפחות זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו אחרי שרמסנו להם את הרוח והשפלנו אותם בכוח. אז כשהחיים פוגעים בילד שלנו אנחנו נטרפים ורצים לצידם לכאורה, אבל כשאנחנו פוגעים בילדים שלנו אנחנו חיים עם זה די בשלום. והכל כי כאב זה דבר רע ולא רצוי.

המתנה והחינוך הכי טוב שאנחנו יכולים להעניק לילדים שלנו זה לקבל את הרגשות של עצמנו,  מה שהם לא יהיו. טובים וגם לא טובים. אם אנחנו נכיל את הרגשות שלנו של חוסר האונים, סטרס, חרדה, תסכול ופחד נוכל גם ללמד אותם שהרגשות האלה הם חלק בלתי נפרד מהחיים ויותר מזה –הם באים ללמד אותנו ולהוביל אותנו למודעות מוגברת.

אז איך זה קורה? כשאנחנו לא נבהלים מהרגש אלה מקבלים אותו, באותו רגע אנחנו עוברים מחוסר מודעות למודעות. במקום הזה אנחנו מוצאים את האונים שלנו. ופלא פלאים, עם השקט וההלכה הרגש חולף יותר מהר ובקלות. כל עוד האגו שלנו מתעסק בשיפוט על הרגש העולה - אוי ווי, פחד! סוף העולם, עצב! הצילו, כעס!! - אנחנו מעצימים את ההרגשות האלה ומנפחים אותם. הסערה שעכשיו יצרנו מונעת מאתנו לראות את המצב בבירור, עושה לנו טורביולנס בנפש ומנהלת את הטיסה שלנו מעכשיו.

 הגבול שבפנים

אם חשבתם שד"ר שפאלי מעודדת הורות מפוזרת וחופש יתר אצל ילדים, טעיתם. לפני דבריה ילדים צריכים שני דברים בסיסיים כדי לצמוח –אוטנטיות והכלה.  (Authenticity & Containment) אוטנטיות כדי שידעו מי הם, שיתיידדו עם עצמם וכך יחיו חיים ייחודיים להם. הכלה כדי שידעו איך לקבל גם את רצונם של האחר, איך להתנהל בתוך מערכות יחסים וללמוד את אמנות המסע ומתן מבלי להקריב חלקים מהותיים בתוכם. אצל ההורה ההכלה בהרבה מקרים מתבטאת בגבולות ברורים לפי רמת ההתפתחות של הילד שעומד לפניו. ילדים זקוקים לגבולות אבל כשהם מרגישים שהגבול הוא לא באמת מכיל אותם אלה שם רק כדי לענות על צרכיו של ההורה, או לא ברור לגמרי להורה, או שהוא מיושם רק במילים ולא מתוך הפנימיות של ההורה –הם יעברו את הקו פעם אחר פעם –עד שאנחנו ההורים נבין את הגבול באמת. כולנו מכירים את המצב  –אנחנו אומרים ״לא״ כאשר אנו מתכוונים –”אין לי מושג מה נכון“, אנחנו נותנים קצת חופש רק כדי לקחת אותו אחרי 5 דקות כי הילד שלנו לא עמד בתנאים וכן הלאה.

 ד״ר שפאלי מזכירה לנו שגבול חייב להיות ברור (עצם הגדרתו) ואם הוא לא ברור לנו, אז כדאי להסתכל פנימה ולבדוק למה. האם אנחנו מעדיפים לרצות את הילדים ולכן קשה לנו לומר להם "לא"? האם זו אמונה שלמדתי בילדותי ולא מאמינה בה יותר? האם אני רואה את הגבול כדבר כואב ולכן מזדהה עם ילדיי כשהם לא רוצים לכבד אותו?  שוב, הרבה אני. ד"ר שפאלי מזכירה לנו להיות נוכחים בזמן עם הילדים שלנו, לרקוד איתם בתוך ה"עכשיו" ולבחון בכל רגע ורגע מה הילד שלי צריך. האם הוא צריך גבול ברור לכיוון המיטה? האם הוא עכשיו צריך לעוף בדמיונות שלו בזמן משחק חופשי? האם הוא זקוק להיות רגע בשקט עם הרגשות של עצמו? האם הוא זקוק לזמן משפחה עכשיו? מה המצב שהכי יתרום לאני הגבוה שלו?

לפי הבנתי, הגבול הכי טוב שאנחנו יכולים להציב עבור הילדים שלנו זה הגבול הפנימי שלנו בין הזמן של הרגע הזה מול הזמן שבראש –עתיד ועבר - ששם אנחנו מבלים את רוב שעות היממה. כל עוד אנחנו נהיה נוכחים בזמן עם הילדים שלנו, נוכל לראות אותם ולדעת מה הם צריכים כדי לצמוח ולפתח את האוטנטיות שבהם. כך נוכל להציב גבולות שעונים על הרגע מבלי להיות מנוהלים מבהלה, שיפוט ופחדים שנמצאים בראש. לגדל ילדים מתוך הראש (מה שנקרה זמן עתיד ועבר) ולא מתוך הרגע זה לבלבל אותם כי הם לא מרגישים את הנוכחות המהותית שלנו. חוסר גבולות אצלנו מבטא את חוסר ההבנה הבסיסית שלנו שגבול מתוך מודעות בא לשמור על הילד ולקרב אותו לאוטנטיות שבו. רק שבינתיים אנחנו רחוקים מהמודעות.

איפה טעינו? איך כל זה קרה?

באמת, זו לא אשמתנו. רובינו גדלנו בבתים עם חוסר מודעות מופרזת, עם אמוציות גבוהות (אם בקול ואם בשקט) ובאופן טבעי הרישומים מהילדות נחרטו בנו עמוק. בזמנים שהכי היינו צריכים את החיבוק, הליטוף, ההבנה והאישור של ההורים שאנחנו בסדר, לרוב לא קיבלנו. קיבלנו ביקורת, האשמה וחוסר אמון בחיים ובנו. ואת כל זה שמרנו בפנים למשך שנים. גם אם המקום הזה היה שקט, כשנהיינו הורים חוסר המקום בנו עלה ורתח והנה אנחנו עכשיו עומדים חסרי אונים מול הילדים המתבגרים שלנו, עם רגשות שמעולם לא איחדנו וקיבלנו בנפש והיום מתנקמים בנו חזק. אנחנו הורגלנו לראות את החיים כדבר מאיים, מפחיד, לא אמין, לא בעדינו ומסוכן. וכל זה כי לא קיבלנו מספיק חום כשהיינו קטנים. הרישומים האלה הולידו בנו תפוסים של קורבנות, חרדה, דיכאון, צריכת יתר ועוד. האם אלה האמונות שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו? האם אנחנו רוצים שיחיו בפחד מהחיים ומהרגשות שלהם וכך גם יאמצו את התפוסים הללו?

אז מה עכשיו? יש לנו את כל הרגשות והאמונות האלה –ואומרים לנו בספרים המהפכנים של ד"ר שפאלי שבמקום לתקן את מה שנראה לנו לא בסדר בילדים שלנו עלינו להפנות את המבט פנימה, לרגשות האלה שעליהם לא קיבלו אישור בילדות, ולתקן את עצמנו. הפסיכולוגיים כבר אמרו לנו שאין לנו מה לרוץ להורים – משם לא תבוא הישועה.

העבודה היא פנימה ורק פנימה. כשאנחנו נהיינו הורים לא סיפרו לנו את הסוד הכמוס - שאנחנו נעשה עבודה כפולה בחיים –גם נהיה הורים לילדים שיצאו מאתנו וגם נהיה הורים לילד הקטן שבתוך הנפש שלנו. כי באמת אי אפשר להאשים את ההורים שלנו – גם הם סבלו מחוסר מודעות כשהם זרקו את כל העומסים שלהם עלינו. הם גידלו אותנו הכי טוב שיכלו ברמת המודעות שהייתה להם. אנחנו נותרנו לבד עם עצמנו, והאמת? איזו הקלה. כי אם הכוח והריפוי שלנו תלוי בבחוץ - באנשים אחרים, במצבי החיים, במורים, בהורים, בבוסים, בממשלה -אנחנו לעולם לא נכיר את הכוח הפנימי שלנו. כוח המהות נמצא אצלנו - לשנות דפוסים, להיות נוכחים ברגע, להכיל ולקבל את כל סקלת הרגשות שלנו – כל אלו ביכולות שלי! וזה חופש ועידוד שאין כמוהו. ברגע שאנו מבינים שהדרך הזו היא בידיים שלנו, ניתן עכשיו לחקור (ולא לחפור) את כל הדפוסים שמנעו תנועה טבעית וזורמת מתוך המהות שלנו ויהיה ניתן לראות ולקבל את הילד הפנימי שלנו סוף סוף.

בספר שלה, ד"ר שפאלי מציינת שברגע שאנחנו מפנים את ההבנות האלה אנחנו יכולים לראות את כל החלקים ה"לא טובים" של החיים כאל הזדמנויות להתפתחות, לקרבה והיכרות עם עצמנו וכן גם לקשר אוטנטי עם הילדים שלנו, המבוסס על קבלת רגשות והספייס שאנו נותנים להם כדי לגדול בריאים. ברגע שאני מבינה שכאב, תסכול ופחד באים כדי להעלות את התודעה שלי לרמה גבוהה יותר, אני מודה להם ומסתכלת על החיים כדבר טוב, לא משנה מה המתרחש ומה המציאות החיצונית. מה שמשתנה זה המבט שלי לטוב במקום להרגל של חוסר. ברגע שאנחנו מבינים שכשהילד שלנו נכשל במבחן, או שהבת שלנו שברה יד, או שהמתבגר שלנו עובר קשיים חברתיים, או שהתינוקת שלנו מצוננת ואנחנו לא ישנים בלילה –ברגע שאנחנו מבינים שכל המצבים האלה באים כדי להצמיח אותנו, אנחנו עברנו לתודעה של הודיה וחיות אמתית. אנחנו מלאים מבפנים ולא מחפשים את המילויים מבחוץ או  את המבוגר האחראי שיתן לנו את כל מה שלא קיבלנו בילדות. לא נצרוך זמן יתר מול מסך, לא נצרוך -את הג'וינט, אכילה בהפרזה, עבודה בלתי פוסקת, ודיבור יתר וריכולים. השקט הפנימי יוביל אותנו לקשרי אמת, לקשר מהות עם הילדים שלנו, הסובבים אותנו, וחשוב מכל - לקשר המהותי בינינו לבין עצמנו.

ללא הבנת שני החלקים שלנו כבני אדם, לא ניתן ללכת רחוק בעבודת המודעות. ד"ר שפאלי מדגישה לנו את ההבדל המהותי בין עשייה לבין הוויה Doing & Being)) ומזכירה לנו שמעבר לעשייה יומיומית יש בנו חלק נצחי ומהותי שאנו אליו משתוקקים –ה-Being. ככל שאנחנו מתעסקים בעשייה חיצונית –עבודה, בישול, הסעות, קניות, ריצות, ניקיונות, כביסה וכו, וככל שאנחנו מבלים את הזמן בראש ובדיבור פנימי שכלי,  אנחנו שוכחים לתת מקום למהות שלנו שאינה תלויה באף דבר, מחשבה ועשייה חיצונית –היכולת פשוט לשבת ולהתחבר למהות שלנו. זה יכול לקרות במדיטציה או בנשימות, ויכול גם לקבל מקום באמצע פקק תנועה או בזמן שטיפת כלים. בספריה ד"ר שפאלי מחדדת שלא רק שאנחנו צריכים את פסקי הזמן האלה כדי להתחבר עם המהות והטוב שבנו, אלה שגם ילדינו זקוקים לזמן שקט בבית, בלי חוגים, בלי שיעורים, בלי חברים ובלי דרישות - שגם הם יוכלו לתחזק את הקשר הפנימי שלהם עם מהותם.

לסיכום

אם יצאתם מהספרים ומההרצאות של ד"ר שפאלי עם רגשות אשם, כנראה שבאמת הקשבתם לנאמר וללב שלכם. זה אומר שאתם רואים את הסתירות ומתחילים להתעורר. מתוך ההתעוררות יש תהליך של טרנספורמציה שמתחיל ברגע זה - כבר לא יכולים להסתכל באותם עניים על ילדינו או על עצמנו. למזלנו היא לא משאירה אותנו לבד עם התיק הענק הזה שנקרה "הורות". בספרים שלה היא נותנת כלים, קייס סטאדיז ופרספקטיבות שעוזרים לנו לעבור שביל להורות מודעת. עם הומור ודוגמאות אישיות, חמלה והבנת ההורה היא מחזירה אותנו למהות שלנו, מזכירה לנו את הגבולות של עצמנו, מלמדת אותנו איך להתיידד עם הפנימיות שלנו וכך לעצור את המעגל האכזרי של הורות לא מודעת שעוברת מדור לדור.

הרעיונות המהפכנים של ד"ר שפאלי, הגישה הבלתי מתפשרת שלה ועקביות המסרים שלה הביאו את אופרה ווינפרי לומר שמתוך כל המרואיינים שלה למשך 30 שנה, היא הטובה מכולן.